כשהמשא ומתן הופך להצגה, אנחנו מגלים את האמת העמוקה יותר: מי מצליח להחזיק את הבמה, מי יודע להקשיב למחיאות הכפיים הסמויות של הקהל, ומי שולט לא רק בטיעונים, אלא גם בנרטיב.

כשהטכנולוגיה מתיישנת מהר יותר מהחוזה

כשהאומנות והכלכלה נפגשות - חופש מוחלט מול חישוב מסחרי קר

משא ומתן כתהליך תכנון עם סקיצות, יסודות, שרטוטים, חומרים, חזון ולעיתים גם טעויות שצריך למחוק מהלוח.

במשך שנים לימדו אותנו שקונפליקט הוא בעיה. וכשיש בעיה, חייבים למצוא לה פתרון. אנחנו ניגשים לזה כמו למשוואה מתמטית: מציבים משתנים, מחשבים תוצאה ומחפשים את ה"אקס" שיסגור את הסיפור. אבל חלק מהקונפליקטים הגדולים ביותר בארגונים הם בכלל לא "בעיות". הם קריאה לשינוי מבנה החשיבה. הנה דוגמה מהשטח: שתי מחלקות בארגון גלובלי נקלעו לויכוח יצרי על תקציב. צד א' דרש שיווק, צד ב' נלחם על פיתוח. הטונים עלו, הנתונים נזרקו לאוויר, ושום פשרה לא נראתה באופק. השינוי קרה כשמישהו עצר לרגע ושאל: "מה אם